תשעה באב
בלוח השנה היהודי, רווי החגים מלאי הצבע ושהשמחה, יש גם ימים אחרים.
תשעה באב הוא יום השיא המגיע בסופה של תקופת "בין המיצרים". יום צום זה הינו החמור מבין ארבעת צומות החורבן שקבעו חז"ל.
בעיצומו של הקיץ מגיע תשעה באב, יום בו מתאבל העם היהודי לאורך הדורות על חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. מלבד שני מאורעות קשים אלו, שאחריהם הוגלה עם ישראל מארצו והריבונות היהודית בארץ ישראל הגיע לקיצה, בתאריך זה קרו אירועים קשים נוספים לעם ישראל.
חמישה דברים אירעו לאבותינו בתשעה באב
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב... בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר משנכנס אב ממעטין בשמחה".
(משנה, מסכת תענית כו, א)
1. נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ
הכל התחיל בחטא המרגלים (פרשת שלח, ספר במדבר), אשר אחריו נגזר בתשעה באב על דור המדבר כי לא יכנס לארץ ישראל.
עם ישראל הצעיר לא אמור היה להסתובב במדבר 40 שנה. בתכנון המקורי, התחנה הבאה אחרי יציאת מצרים וקבלת התורה אמורה הייתה להיות הכניסה לארץ הקודש.
מה השתבש בדרך? לפני הכניסה לארץ נשלחים 12 מרגלים, נציג מכל שבט, לתוך ארץ ישראל. 12 המרגלים יוצאים לתור את הארץ המובטחת כדי לאתר את הדרך הנוחה ביותר לכיבושה.
המרגלים חזרו ממסעם, כאשר 10 מתוך 12 המרגלים בוחרים לראות את חצי הכוס הריקה ושבים לעם עם בשורה מרה בפיהם. עשרת המרגלים הללו מטילים אימה על יתר העם בתיאורם את הארץ ויושביה ולמעשה מועלים בשליחותם ומוציאים את דיבת הארץ, "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיה..."
שני המרגלים הנוספים, יהושוע בין נון, יורשו של משה בהנהגת העם ונשיא שבט אפרים, וכלב בן יפונה, לא הצטרפו למהלך. כלב בן יפונה אף נילחם במרגלים מוציאי הדיבה. אל מול הייאוש שניסו המרגלים האחרים לזרוע כלב מוסר לעם דברי עידוד ואמונה ביכולם לכבוש את הארץ, "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ" וכי "טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד".
אך ללא הועיל.
העם כבר השתכנע. עשרת המרגלים הצליחו לייאש אותו מלעלות לארץ ישראל. ההסתה הצליחה. עם ישראל מסרב לעלות לארץ המובטחת ומתמרד כנגד דבר הבורא ואף מבקש לשוב למצרים.
כעונש על חוסר האמון של העם וסירובם לעלות לארץ נגזר עליהם כי מבוקשם אכן יתמלא – הם לא יזכו לעלות לארץ, אלא יישארו במדבר. 40 שנות נדודים במדבר עד אשר אחרון המתלוננים שבכה בכייה של חינם באותו הלילה ימות. רק לאחר מכן הם יהיו רשאים לבוא בשעריה של ארץ ישראל.
"וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא" - לילה זה היה ליל תשעה באב וכאן, לראשונה בהיסטוריה, תאריך זה מקבל משמעות של חורבן והופך ליום מועד לפורענות כנד עם ישראל.
"ואותו הלילה שמאסו בארץ היה ליל תשעה באב, ובאותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב" (מדרש תנחומא לפרשת שלח).
2. חורבן בית ראשון
"וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה' וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ". (מלכים ב', כ"ה, פסוק ט')
את בית המקדש הראשון בנה שלמה המלך והוא עמד על תילו במשך 400 שנה.
חורבן בית המקדש הראשון ארע בתשעה באב, בשנת 3338 לבריאת העולם לפי לוח השנה העברי ובשנת 586 לפנה"ס לפי לוח השנה הלועזי.
הבבלים הם שהחריבו את בית המקדש הראשון. המצור שהחל ב-י' בטבת, הסתיים שלושים חודשים לאחר-מכן, ביז' בתמוז, היום בו נפרצו חומות ירושלים ובתשעה באב אחר הצהריים שרפו הבבלים את בית המקדש. האש בערה 24 שעות, כשהיא מכלה והופכת לאפר את הבית המפואר של העם היהודי
נבוכדנצר מלך בבל הגלה את ממלכת יהודה לבבל – עשרות אלפי יהודים נרצחו במהלך הכיבוש על ירושלים, עשרות אלפים נוספים הובלו לשבי בבל וכלי המקדש נבזזו.
חז"ל כותבים כי הבית הראשון חרב בעקבות שלושת העברות החמורות ביותר שהעם היושב בציון חטא בהן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
3. חורבן בית שני
בית המקדש השני נבנה על ידי הגולים ששבו ארצה מבבל, כאשר בראשם עמדו זרובבל לבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, 70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון. המלך הורדוס שיפץ את בית המקדש השני בצורה רחבה והפך אותו ליצירת פאר. בתלמוד הבבלי אף נכתב על הבית לאחר השיפוץ כי "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו".
בית המקדש השני עמד על תילו 420 שנה, עד שנחרב על ידי הרומאים, כשבראשם עמד המצביא הרומאי טיטוס, שלימים הפך לקיסר רומי. החורבן ארע בתשעה באב, בשנת 3408 לבריאת העולם לפי לוח השנה העברי וב-70 לספירה לפי הלוח הלועזי.
הרומאים שלטו בארץ ישראל משנת 63 לפנה"ס. השלטון הרומאי הפגין אכזריות כלפי העם היהודי. בשנת 70 לספירה כבש טיטוס, מלווה בגדודים רומאים, את ירושלים ושרף את בית המקדש השני. כשליש מן היהודים בארץ ישראל נהרגו ואחרים נמכרו לעבדות ברומא. ירושלים הייתה לעיי חרבות.
רכוש המקדש נבזז והשלל שנלקח שמש את הרומאים בהקמת הקולוסאום ברומי. בשער טיטוס ברומי מוצב תבליט שמתאר את תהלוכת הניצחון בה נושאים שבויים יהודים את כלי בית המקדש ובניהם מנורת שבעת הקנים.
חורבן הבית השני וכיבוש ירושלים מסמלים את אבדן העצמאות הלאומית של העם היהודי בארצו ואת ראשיתה של הגלות הארוכה. החורבן הוביל לשבר עמוק בחיי עם ישראל.
למרות הטראומה העוצמתית שספג עם ישראל עם חורבן הבית, לא פסקו החיים היהודיים בארץ ישראל, שהמשיכה להיות מרכז ההנהגה של היהודים ברחבי הממלכה הרומית.
4. "ונלכדה ביתר" – כיבוש העיר ביתר בידי הרומאים
בתשעה באב בשנת 135 לספירה נחרבה העיר ביתר, מעוזו האחרון של בר כוכבא שהנהיג את מרד היהודים באימפריה הרומית. המרד הצליח בתחילה, בר כוכבא שלט במשך שלוש שנים ביהודה, אך לאחר מכן דוכא באכזריות.
ביתר הייתה עיר יהודית בהרי יהודה בה חיו אלפי יהודי, הם כולם נהרגו בתשעה באב, לאחר שהכוחות הרומאים נכנסו לעיר. העיר חדלה מלהתקיים.
5. "ונחרשה העיר"
שנה לאחר לנפילת ביתר וחורבנה, בשנת 136 לספירה, בעקבות מרד בר כוכבא, נחרשה ירושלים והר הבית – המקום המקודש ביותר עבור העם היהודי – על ידי הרומאים, שרצו להופכה לעיר רומית אלילית לכל דבר - אילְיָה קַפִּיטוֹלִינָה.
יש השערה נוספת לפיה הטקס הרומי של חרישת חומות העיר התבצע בשנת 132 לספירה ולמעשה היה אחד מן מהגורמים העיקריים לפרוץ מרד בר כוכבא.
באדיבות אתר משרד החינוך