יום השואה
יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המכונה בקיצור גם יום השואה, מצוין בישראל בכל שנה בכ"ז בניסן ומוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם. מועד זה הוא יום זיכרון לאומי במדינת ישראל, שנהוגים בו מנהגי אבלות אחדים.
קביעת התאריך
כ"ז בניסן שימש יום זיכרון ביישוב היהודי בארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם השנייה. לפחות מאז 1940 התקיים ביישוב "יום זיכרון גבורה" להנצחת חללי אירועי האיבה בארץ מאז תחילת המרד הערבי. מועד יום הזיכרון נקבע ליום תחילת המרד הערבי ב-1936 (אם כי המאורעות הראשונים במרד הערבי החלו ארבעה ימים לפני כ"ז בניסן).
סביב קביעת התאריך להנצחת השואה, התנהל ביישוב היהודי ויכוח על מהות השואה בהיסטוריה של עם ישראל. הגישה בעת ההיא לגבי זיכרון השואה ובכלל הדגישה את אתוס "היהודי הלוחם" והדחיקה ככל האפשר את זיכרון "היהדות הגלותית". בשל כך, הציעו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה, המרד היהודי הגדול ביותר בתקופת השואה, כיום לציון זיכרון השואה והגבורה. המרד בגטו ורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן, ערב חג הפסח ה'תש"ג. מכיוון שערב פסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי, הוחלט לבסוף בשנת 1951 לקבוע את כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה, שישה ימים לאחר תום חג הפסח ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל.
קביעת הרבנות הראשית לישראל כי עשרה בטבת יהיה "יום הקדיש הכללי" לזכר קורבנות השואה, קדמה לבחירת התאריך הממלכתי ולמעשה אף קדמה לקום מדינת ישראל. הרבנות הראשית התקשתה לקבל את הצעת כ"ז בניסן מפני שההלכה אוסרת לומר תחנון, לקבוע תענית ציבור ולערוך הספד בחודש ניסן, המכונה "חודש הגאולה", למרות מנהגי האבלות החלים בו בזמן ספירת העומר. במרוצת השנים צומצם אופיו של עשרה בטבת ליום אמירת קדיש עבור נפטרים שיום מותם לא נודע, ובתוכם הנספים בשואה.
רק בעשורים מאוחרים יותר התגבשה גישה לאומית שהכירה גם בגבורתה של מרבית האוכלוסייה היהודית, שלא אחזה בנשק, אך עמדה בזוועות המלחמה, קידשה את החיים, שמרה על צלם אנוש ופעלה להצלת עצמה וזולתה. גם כיום יש הרואים בעשרה בטבת יום חלופי לזיכרון השואה, המבטא התנגדות לאתוס 'היהודי הלוחם' ותפיסת השואה כחורבן של העת החדשה.
די שנה קובעת ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים, נושא מרכזי אחר, אשר אירועי יום הזיכרון באותה שנה יסובו סביבו. טקסים לציון יום השואה נערכים גם ברחבי העולם.
-
אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתחים בערבו, בעצרת הממלכתית שנערכת ב"רחבת גטו ורשה" ביד ושם בירושלים בשעה 20:00. העצרת נערכת במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, ניצולי שואה, ובני הדור השני. העצרת כוללת נשיאת נאומים, ביניהם של הנשיא וראש הממשלה, הדלקת שש משואות בידי ניצולי שואה לזכר ששת מיליוני הנספים, קריאת קטעי קריאה, שירים, אמירת קדיש ואל מלא רחמים וקריאת פרק תהלים.
מדי שנה קובעת ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים, נושא מרכזי אחר, אשר אירועי יום הזיכרון באותה שנה יסובו סביבו. טקסים לציון יום השואה נערכים גם ברחבי העולם.
אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתחים בערבו, בעצרת הממלכתית שנערכת ב"רחבת גטו ורשה" ביד ושם בירושלים בשעה 20:00. העצרת נערכת במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, ניצולי שואה, ובני הדור השני. העצרת כוללת נשיאת נאומים, ביניהם של הנשיא וראש הממשלה, הדלקת שש משואות בידי ניצולי שואה לזכר ששת מיליוני הנספים, קריאת קטעי קריאה, שירים, אמירת קדיש ואל מלא רחמים וקריאת פרק תהלים.
טקס פתיחת מפעל ההנצחה "לכל איש יש שם" נערך במשכן הכנסת. במהלכו מקריאים חברי הכנסת וראשי המדינה את שמות קרוביהם שנספו בשואה. מעמד דומה מתקיים ב"יד ושם" באוהל יזכור, וברחבי המדינה. מפעל הנצחה זה נועד להשיב לנספים את שמם, להנציחם כיחידים, כבני אנוש בעלי זהות, שכן מספר הנספים העצום, שישה מיליון, בלתי נתפס ועלול לטשטש את העובדה כי אובדן של כל יחיד, כמוהו כאובדן של עולם מלא.
עצרת הזיכרון המרכזית נערכת בצהריים באוהל יזכור שב"יד ושם".
בשנת 1988 החל להיערך מדי שנה מצעד החיים (בניגוד לצעדות המוות מימי השואה) באושוויץ שיזם אברהם הירשזון בסבסוד משרד החינוך. במצעד משתתפים אלפי תלמידי תיכון ישראלים ואלפי יהודים מרחבי העולם ובראשו צועד לעיתים רמטכ"ל צבא הגנה לישראל, כאשר בסיומו מתקיים טקס זיכרון.
את האירועים נועלות עצרת תנועות הנוער שנערכת באנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ' שבקיבוץ יד מרדכי, ועצרת הזיכרון בקיבוץ לוחמי הגטאות.
מאז 1998, נערך בתיאטרון תמונע בתל אביב, במקביל לטקס הממלכתי, "טקס יום השואה האלטרנטיבי". טקס זה נושא אופי שונה ולא ממלכתי, ושם לו למטרה לקרב את זיכרון השואה לדור הצעיר. סביב טקס זה נתעוררו מחלוקות ופולמוס ציבורי רב. אירועים דומים נערכים בערב יום השואה ברחבי הארץ והעולם במסגרת פרויקטי זיכרון בסלון ודומיהם.
מנהגי אבלות
מיד לאחר השמעת צפירת הזיכרון בכל רחבי ישראל, מתקיימים אירועי זיכרון נוספים ליד אנדרטאות, בבתי ספר, במחנות צה"ל, ברשויות המקומיות ובמוסדות ציבור. ב"יד ושם" מתקיים לאחר הצפירה טקס הנחת זרים באנדרטה לזכר מרד גטו ורשה.
דגלי ישראל מורדים לחצי התורן כאות אבל.
מקומות בילוי, מסעדות, בתי קפה ובתי קולנוע סגורים בערב יום השואה.
ערוצי הטלוויזיה והרדיו מייחדים שידוריהם ליום זה.
הרבנות הראשית לא קבעה יום זיכרון או אבלות הלכתי לשואה. היה ניסיון לקבוע את צום עשרה בטבת כיום הזיכרון לשואה אך ניסיון זה לא יצא אל הפועל, והוחלט לקבוע את הצום כיום הקדיש הכללי, שרלוונטי רק למשפחות הנספים בשואה.
החברה הדתית- ציונית מאמצת את יום הזיכרון הממלכתי, ונוטלת חלק בצורות הזיכרון הממלכתיות.
החברה החרדית מושפעת מפסיקתו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ ה'חזון איש' שהתנגד להקדשת ימי זיכרון מיוחדים להרוגי השואה, וכן אין בימנו סמכות לקבוע ימי תענית לדורות. הרב לא ראה בשואה כאירוע חריג ביחס לשאר הצרות בהיסטוריה היהודית, ואף דאג להעביר זאת להאדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי אלטר כדי שיצטרף להתנגדותו. בעקבות שיטתו, הרב יוסף שלום אלישיב התנגד להצעתו של האדמו"ר מקאליב (ניצול שואה בעצמו) משנת תשמ"ה לקבוע בכל יום קריאת פסוקי קריאת שמע אחרי תפלת 'עלינו לשבח' ולהתכוון 'לייחד עם הקודשים' שנספו בשואה. הרב אלישיב ענה על כך שאיננו רואה מקור לכך בפסיקת חז"ל, אך הציע ללמוד בכל יום משניות לעילוי הנשמות הקדושים אשר לא השאירו אחריהם קרובי משפחה, כפי שנהגו במקומות אחדים. הרב משה פיינשטיין, פוסק רב השפעה בחברה החרדית בארצות הברית, היה גם בין המתנגדים לכך.] הרב יוסף צבי דושינסקי, רב העדה החרדית בירושלים, הסתייג מחיבורן של קינות חדשות על החורבן. העולם החרדי מפגין אדישות כלפי יום הזיכרון לשואה ולגבורה הממלכתי, ואף לא מורגשת כוונה רצינית ליצור 'יום שואה חלופי'.
רבנים בתנועה ליהדות מתקדמת ובתנועה הקונסרבטיבית קראו לציין את יום השואה כיום תענית ציבור כללי. וועד הרבנים של התנועה בצפון אמריקה החליט כי אין לקיים חופות ביום זה תוך הסתמכות על כך שבימי תענית אין מקיימים חופות.
באדיבות ויקיפדיה